האמת שהקשבתי לפואטרי סלאם הזה ונורא התחברתי.
הבום הזה של השחרור.
מצד אחד זה הדבר הכי מרגש שיש,סוף סוף את בחוץ, לא על מדים.
מצד שני קיים קצת בלבול והלם.
היא מדברת על כל הדברים שבחוץ, שפתאום יש המון רעש, המון ציפיות, הצעות, מחירים, הנחות, אנשים וכו'.
רגע, תנו לנשום. כי בעצם זה טיפה מוזר, שאת לא בצבא יותר והנה הגיע לו הרגע להתחיל ללמוד על העולם הזה ולעשות דברים בפעם הראשונה בחייך.
זה לגיטימי, זה קרה ויקרה לעוד הרבה אחרים, זה משהו שעוברים ולומדים וצריך לדעת לקבל את זה.
ברוק 30 טונה אומר בשיר שלו:
"אתה יוצא מהמקלט, אבל מה עושים מכאן?
לפעמים צריך ללכת, גם כשלא רואים לאןוכשהבוקר שוב עולה, אתה מתחיל להתאקלם,
עד שיגיע עוד משבר, יש לפחות עשור שלם
ויש הרבה מה להרוס, הרבה מה להגשים,
יאללה ילד, קום מהקרשים...
רוק 30".
ואין יותר מדויק מזה! החיים הם רגילים, הם לא מנצנצים, הם האמתיים והאותנטיים ביותר שיש.
יש דברים שלא יודעים, אבל נלמד אותם.
יש דברים שאנחנו לפעמים הורסים לעצמנו, אבל נבנה אותם שוב אם נרצה.
יהיו המון עליות אבל גם כל כך הרבה ירידות, וצריך לחבק את שניהם, כי הכל זה איזון בחיים, פרופורציה, הבנה וקבלה.
בכנפיים טונה אומר בשיר שלו:
"אבל אדם מבין שהוא רק אדם -
אז הוא פורש כנפיים…"
אז הוא פורש כנפיים…"
אין לי דרך להסביר אבל הפזמון של השיר הזה מזיז אצלי משהו בגוף,
זה פשוט, זה חופשי, זה הכי דוגרי ואמתי.
(ולחשוב שבכלל התחלתי לשמוע שירים בעברית רק בשנה האחרונה, לא מבינה איך לא עשיתי את זה לפניי. איזושהי התנגדות כנראה למן סוג של ישראליות שלא הרגשתי מחוברת אליה מספיק, הצבא בהחלט כור היתוך שפתח אותי לדברים חדשים...).
וזהו זה, המון תחושות שונות אל תוך הלילה...
;){kind=link}