היום חוויתי דאון מטורף.
כאב של הרבה שעות האמת.
ורציתי, כמה שרציתי להתקשר לאקס..
למה? בעיקר רק כי זה המקום שהרגשתי בו אהובה, חמה, מחובקת, מקושרת.
ולאן אני מקושרת היום? לא להרבה מקומות..
יצאתי מהצבא ויש ימים ככ מבלבלים שאני לא יודעת מה לעשות עם חיי.
אפילו אין לי חשק לפעמים לעשות לעצמי לוח זמנים.
אני אחת שלא צריכה שיניעו אותה, אני מעסיקה את עצמי, עושה ספורט, כותבת, קוראת, עושה דברים בלתי תלויים בסביבה החיצונית (ואוהבת את זה כל כך!).
אני יודעת שליצור קשר עם אדם שלא מזמן נפרדת ממנו זה לא בריא, וזה עלול להוביל לכל מיני כיוונים. ובעיקר את לא יודעת מה הצד השני חושב היום.
זה מוזר, מוזר שנחקקים בך זכרונות כל כך מרגשים שאף פעם לא תשכחי, מבן אדם שלא בהכרח תראי בחייך שוב.
זה מוזר שאת זוכרת המון טוב מתקופה מסויימת, כשבעצם כאב לך הלב ולקח לך זמן לרפא אותו, עם עצמך, עם המון פחדים ודמעות.
זה מוזר אבל זה גם טהור,
בתקופה כל כך מבולבלת עם עצמך, עם חוסר וודאות וחוסר ידע על מה הולך להיות לך בעתיד ואיך תסתדרי בסופו של דבר, הטוהר הזה אולי מזכיר מקום של כאב, אבל יחד עם זאת הוא מרפא ומחזק, ומזכיר לך שיהיו לך מבחנים בחייך, את תכניסי בנים חדשים לחייך, את תפחדי, את תיפלי
אבל את לא תיכשלי.
את תיכשלי אם לא תנסי ולא תעשי צעדים עם עצמך.
ושוב אני מודה לאלוהים הפנימי שלי, שמדי פעם אני מדברת איתו (טוב ,אצלי הוא אישה אז זאת "היא"), שמכווינה אותי לכיוון שאני צריכה בחיי, שמכניסה אותי לסיטואציות הכרחיות בשבילי, שמלמדת אותי בדרך שלי, הנכונה לי.
לא יודעת אפילו עם איזה שיר לסכם את הפוסט הזה, בטח משהו של coldplay והצמרמורת שהשירים שלהם גורמים לי.
;){kind=link}